ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית ברמת הגולן הייתה לנושא המסוקר ביותר בתקשורת הסינית בקשר לישראל ברבעון האחרון, אך אותו מבול של פרשנויות שליליות ונבואות חורבן שחזו למזרח התיכון בשל ריבונות ישראלית אינו מכוון כלל כלפי ישראל אלא לארה"ב. הביקורות הרבות מאפשרות לנו הצצה לשאיפות סין במזרח התיכון ומוכיחות לנו שכל עוד לא יפתרו מוקדי החיכוך בבסיס היחסים בין שתי המעצמות, התקשורת הסינית תמשיך לסקר את התמיכה האמריקאית בישראל באופן שלילי.
ארבעה ימים אחרי הציוץ שתפס את הקהילה הבינלאומית לא מוכנה, ב-25 במרץ חתם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על צו נשיאותי על הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן. באופן לא פחות מפתיע, מספר הכותרות היומיות בתקשורת הסינית על רמת הגולן קפץ מאפס לכ-400 תוך שלושה ימים, מה שהפך את רמת הגולן לנושא שהוקדש לו מספר הכתבות הרב ביותר בקשר לישראל ברבעון הנוכחי – יותר מהבחירות באפריל ומההסלמה הקשה ביותר בעזה מאז "צוק איתן" ב-2014.
הסיקור הרב שיקף בכמות ובתוכן את הקונצנזוס הבינלאומי הרחב נגד המהלך של טראמפ, שזכה לשורה ארוכה של גינויים בכל פורום אפשרי. אולם בניגוד לנושאים רבים שמפרסמים על ישראל, הכתבות לא הסתמכו רק על ציטוטים מהתקשורת המערבית והרוסית, מה שמצריך מאיתנו קריאה בין השורות. הפעם נתקלנו במספר לא-מבוטל של מאמרי דעה וראיונות מקוריים, בהם פרשנים, אקדמאיים ודיפלומטים סינים לשעבר ובהווה, העלו את מחשבותיהם על הכתב באריכות או התראיינו מול מצלמות בגופי התקשורת הממשלתיים ואיששו את התיאוריה שטוענת כי סין נוטה להביע עמדה בסכסוכים במזרח התיכון רק כאשר קיים קונצנזוס בינלאומי בנושא.
מאמר דעה שכותרתו "עושה בגולן כבשלו: טראמפ טומן לעצמו מלכודת, מרמה אחרים ואת עצמו", מאת מא סיאו-לין 马晓霖, פרשן מוערך לענייני המזרח התיכון וישראל שעבד כ-20 שנה בסוכנות הידיעות סין-חואה 新华社 ומלמד כיום באוניברסיטת בייג'ינג ללימודים זרים, מייצג (בסינית) נאמנה את הסנטימנט האנטי-אמריקאי והאנטי-ישראלי אליו נחשפנו מסיקור ההכרה האמריקאית ברמת הגולן, כשמנה לא פחות משבע השלכות שליליות להכרה ברמת הגולן, החל מפגיעה ביסודות החוק הבינלאומי ועד הצדקה להתגברות האנטישמיות בעולם.
ומה היו יתר המסרים? ההכרה ברמת הגולן סוקרה באופן שלילי במובהק כשהפרשנויות מתמקדות בכך שארה"ב מתנהגת כהגמון (בסינית) כדי לקדם את האינטרסים שלה ודנות בסיבות האפשריות שהובילו את הנשיא האמריקאי לצאת בהכרזה. הייתה הסכמה כמעט גורפת שבמקרה הטוב ההכרה בריבונות ישראל בגולן תערער את היציבות במזרח התיכון ותשמש כדלק לקיצוניים. במקרה הקיצוני תיארו אותה (בסינית) כ"בועטת בקן הצרעות" 捅马蜂窝 ו"מדליקה את חבית הנפץ" 点燃火药桶, או במילים אחרות, כאירוע שיכול להוביל למלחמה אזורית.
שני הדימויים האחרונים הפכו לפופולריים (בסינית) בעיתונות המפלגה הקומוניסטית ובקרב פרשנים סינים לתיאור המצב הנפיץ בישראל ובקרב שכנותיה במזרח התיכון, וסוגיות כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התפשטות איראן או ריבונות ישראל ברמת הגולן נתפסות כ"נקודות חמות" (热点). בעיני סין, מי שיצליח "לצנן" את אותן "נקודות חמות" יזכה לתהילה השמורה למעצמות, ולכן אקדמאים סינים בכירים ממליצים (בסינית) למדיניות החוץ של סין במזרח התיכון להתמקד בהן. מנגד, כל שינוי או צעד כלפי אותן "נקודות חמות" שתעשה ארה"ב מוצגים כבעלי פוטנציאל ממשי לדרדר את האזור כולו לתוהו ובוהו.
כתבנו בעבר כיצד סין משתמשת בישראל, "האח הקטן", כדי להתנגח ב"אח הגדול" ארה"ב. אוסף הדיווחים השליליים על ההכרה בגולן אינו מכוון בהכרח לישראל, אלא נועד לחזק נרטיב של הגמוניה תוקפנית וחד-קוטבית של ארה"ב לשליטה במזרח התיכון ולומר כי היא איבדה (בסינית) את יכולתה לשמש כבוררת ללא משוא פנים בסכסוכים האזוריים. במקביל הציגו תמונת ראי של מדיניות החוץ הסינית על בסיס "חמשת העקרונות לדו-קיום בשלום" 和平共处五项原则 - מדיניות שהינה רב-קוטבית ומקדמת רעיונות של שלום, יציבות, פיתוח כלכלי, צדק ושמירה על החוק הבינלאומי.
במערב יש מבקרים רבים ל"חמשת העקרונות", שטוענים שהם מאפשרים לסין לשמור על תדמית של אי-התערבות בעניינים בינלאומיים מחד, בזמן שהיא מתערבת במקום ובזמן שמתאים לאינטרסים שלה ובאופן המנוגד לנורמות בינלאומיות מאידך.
אחד מאותם אזורים הוא המזרח התיכון, בו סין מגבירה את מעורבותה הכלכלית והדיפלומטית משנות ה-90 אבל שומרת על מעורבות מצומצת ביותר בכל תחום אחר. כאשר סין בוחנת את יחסיה עם מדינות המזרח התיכון כיום, הדבר העיקרי שעומד מול עיניה הוא אספקת האנרגיה הרציפה שהן מספקות. אינטרס נוסף מגיע ממדינות עשירות כמו איחוד האמירויות הערביות ועד עשירות פחות כמו סוריה דלת האנרגיה ומוכת הקרבות, שכולן צמאות להשקעות מצד בייג'ינג.
כצומת דרכים מרכזי בין מזרח אסיה לאירופה, יש לאזור כולו חשיבות בשרשרת האספקה הסינית. "יוזמת החגורה והדרך" 一带一路, פרויקט הדגל של הנשיא סי ג'ין-פינג 习近平, מאגד תחתיו מאז 2013 את כל האינטרסים המוזכרים לעיל, והשלום והיציבות האזורית הם בסיס מוצהר למימוש היוזמה, מה שמסביר את החשש שעולה בכלי התקשורת ובהצהרות סיניות כלפי מעורבות אמריקאית ב"נקודות החמות" במזרח התיכון.
ממלאים את הוואקום?
"חמשת העקרונות לדו-קיום בשלום" ועקרון אי-ההתערבות שאפיינו את מדיניות החוץ הסינית- כבר אבד עליהם הקלח והם סותרים את המציאות בה לסין יש תפקיד כלכלי מתעצם במזרח התיכון. בשל הצורך הגובר בנפט ובגז טבעי ומעורבותה המתעצמת במזה"ת תחת "יוזמת החגורה והדרך", כל החלטה שלה עם מי לסחור ובמה להשקיע תהיה כפופה יותר ויותר לאילוצים פוליטים. בד בבד, מימוש השאיפות לפרויקטים של תשתיות לחיבור מדינות המזה"ת במסגרת "יוזמת החגורה והדרך" והמעורבות הכלכלית המתעצמת יחייבו אותה לשחק תפקיד משמעותי יותר באזור.
סין מודעת לכך היטב עוד ממלחמת המפרץ הראשונה, וככל שהזמן עובר רק גוברים הקולות מצד הקהילה הבינלאומית, ממדינות ערב וכן מחוקרים סינים בכירים (בסינית), שקוראים לבייג'ינג לקחת חלק יותר אקטיבי בגופים בינלאומיים ולהתערב בסוגיות גיאו-פוליטיות הרחק מגבולותיה כיאה למדינה המתפתחת החשובה ביותר. וגם אם אין הסכמה בין חוקרים במערב על אופן ההתפתחות, הם מסכימים על כיוונה. הם רואים כיצד מתחילת כהונתו של סי ג'ין-פינג ב-2012 ניכרת סטייה ממדיניות החוץ של קודמיו ש"שמרה על פרופיל נמוך" 韬光养晦 לכיוון של "דיפלומטיה מעצמתית" 大国外交, בה האינטרס הכלכלי אינו המרכיב היחידי.
במפגש פסגה שנערך בבייג'ינג ביולי 2018 חתמה סין עם מדינות ערב על הצהרה משותפת, אותה הגדיר החוקר החשוב לענייני המזרח התיכון לי ויי-ג'יאן 李伟健 ממכוני שנגחאי ללימודים בינלאומיים (SIIS) כעליית מדרגה ביחסים בין סין למדינות ערב וכמסמנת עידן בו הדיפלומטיה הסינית תתרום באופן אקטיבי יותר מחוכמתה לעולם. כבר היום חתומה סין על שותפות אסטרטגית עם 12 ממדינות ערב, כש-17 מדינות מתוכן חתומות על הסכם שיתוף פעולה תחת "יוזמת החגורה והדרך". גם אם ההסכמים הללו הינם בעיקר בעלי משמעות ברמה ההצהרתית, הם פותחים צוהר לשותפויות אסטרטגיות עמוקות יותר בעתיד. אם ניקח גם בחשבון את מה שנתפש כצמצום ההדרגתי של הנוכחות האמריקאית המסיבית במזרח התיכון שהחל תחת הנשיא ברק אובאמה, האם זה אומר שסין מתחילה לממש את הציפיות וחותרת תחת ארה"ב במזרח התיכון כדי למלא את הוואקום שיווצר בעתיד?
בקצרה: לא. אם בתקופת מאו סין רצתה להתערב צבאית ופוליטית במזרח התיכון אך לא הייתה יכולה, היום היא יכולה אבל לא רוצה, לפי פרופסור (אמריטוס) יצחק שיחור מהאוניברסיטה העברית. בכירים סינים רואים במזרח התיכון "בית קברות למעצמות", ומבחינה אסטרטגית הוא נתפס בעיניהם כשולי בהשוואה לאזורים אחרים בעולם, במיוחד מזרח אסיה.
אבל כל זה נכון להווה. האם הדיווחים החוזרים ונשנים בתקשורת על אובדן ההגמוניה האמריקאית לצד הצגת האלטרנטיבה הסינית לפי "חמשת העקרונות" מכינים את הקרקע התודעתית לעתיד בו סין תשחק תפקידים משמעותיים באזורינו - תפקידים אשר אנו רגילים ליחס לארה"ב ורוסיה? ד"ר יורם עברון מאוניברסיטת חיפה טוען שמציאות זו כבר נרקמת ומציין את התמיכה הסינית בנשיא סוריה בשאר אסד כדוגמה לפעולה בניגוד לעמדה הבינלאומית. למעשה, בשלב זה טרם נראה באופק שינוי משמעותי במדיניות החוץ הסינית במזה"ת מעבר לפן הכלכלי. לנו נראה שהפרשנויות השונות במדיה הסינית נועדו לשמש "היערכות מנטלית" מכורח המציאות יותר מאשר תוכנית פעולה מסודרת "להשתלט על המזרח התיכון", כפי שאוהבים לכתוב העיתונים בישראל ובמערב.
הכוונה היא שבעתיד הלא-רחוק, בו סין היא המעצמה הכלכלית המובילה בעולם, אותם לחצים כלפיה מחוץ ומפנים לבטא את נוכחותה על הבמה העולמית יתעצמו בעשרות מונים, וזאת לא שאלה של "אם" סין תהיה מעורבת במזה"ת, אלא "כיצד", כפי שאומר לי ויי-ג'יאן. סין מצהירה שתחת דעיכת המודל החד-קוטבי האמריקאי, היא תרצה לקדם מערכה בינלאומית רב-קוטבית "עם מאפיינים סיניים" ו-win-win 共赢 לכל המשתתפים. ההצהרות בדבר מערכת רבת משתתפים לא נועדה להסתיר כוונות זדוניות. היא מגיעה מתוך שאיפה למעמד של ראשונה בין שווים בביצה הטובענית שהיא המזרח התיכון.
עד הגעת אותו עתיד, משקל הכובד של סין במזה"ת ימשיך להישען בעיקר על כלכלה ואנרגיה, וביתר התחומים יוותר ברמה ההצהרתית, למשל ב"יוזמות" הצהרתיות לפתרון סכסוך הישראלי-פלסטיני. סין תמשיך לקדם ניהול סכסוכים באמצעיים כלכליים, מכיוון שרק בדרך זו היא יכולה לבטא את מעמדה האמיתי כ"מדינה גדולה" 大国. מעורבות צבאית רחבת היקף אינה על הפרק, ובכל מקרה אין בה צורך מבחינתה. כפי שניכר בהצבעות מועצת הבטחון של האו"ם, אין מחלוקת מהותית בין בייג'ינג וושיגנטון במזרח התיכון, היות והגב הבטחוני הכרוך בעלויות כבדות בממון ובנפש לארה"ב הוא-הוא המאפשר סביבה בטוחה למעבר אנרגיה רציף בין המזרח התיכון לסין ומסייע ביישום "יוזמת החגורה והדרך".
אם כן, מדוע בכלי התקשורת בחסות המפלגה הקומוניסטית הסינית מתאפשרת הרטוריקה השלילית המובהקת נגד ארה"ב במקום שיעודדו אותם להשאר? ראשית, סיקור זה משקף במידה רבה סיקור דומה בתקשורת העולמית, כולל האמריקאית. מעבר לכך, מוטיב "ההגמוניה הדורסנית" של ארה"ב, אל מול המודל הסיני למדיניות חוץ קיים בחוגי התקשורת והאקדמיה בסין בעוצמות שונות מתום המלחמה הקרה ועד היום, ובעיקר נועד לאתגר את מדיניות החוץ האמריקאית, שנתפסת כפולשנית ופוגעת באינטרסים סינים. המוטיב התחזק בשל התגובה החריפה של ארה"ב נגד סין על מאורעות טיאן-אן-מן ב-1989 והתעצם עוד במלחמת קוסובו בהפצצת השגרירות הסינית בבלגרד ב-1999 ע"י מטוסים אמריקאים. הנוכחות האמריקאית על בסיסיה וספינותיה באזורי ההשפעה ההסטוריים של סין במדינות מזרח אסיה, בים סין הדרומי ובייחוד התמיכה דה-פקטו בעצמאות טיוואן, הם אבן הנגף בשיפור היחסים בין המעצמות.
עליית המדרגה במלחמת הסחר רק החצינה את הביקורת הישנה נגד ארה"ב, ש"פועלת בעולם ללא מצפון כדי לשמר את ההגמוניה שלה". ההתייחסות של סין למהלכים של ארה"ב בישראל, כפרובוקציה, כגון ההכרה ברמת הגולן, העברת השגרירות מתל-אביב לירושלים ולאחרונה גם "עסקת המאה" הם רק גרורה של בעיות מהותיות ביחסי סין-ארה"ב. כל עוד הבעיות באזורי ההשפעה הקרובים לסין לא יגיעו לפתרון, התקשורת הסינית תמשיך "לעשות חיים קשים" לתדמית האמריקאית באזורי ההשפעה שלה במזרח התיכון, וכפועל יוצא גם תמשיך לסקר בשלילה כל מה שקשור אליה בישראל, "האח הקטן".