בחודש מאי פרסם שגריר סין בישראל ג'אן יונג-סין 詹永新 מאמר דעה בישראל היום לכבוד יום הזכרון לשואה ולגבורה, בו תאר את הקשר ההסטורי בין היהודים לסינים כ"בסיס שאינו ניתן לערעור ביחסי המדינות". הוא הוסיף ש"במהלך השנים היחסים בין סין וישראל התפתחו מניתוק כמעט מוחלט לשיתוף פעולה פורה בתחומי המסחר, ההשקעות, המימון, התשתיות, המדע, הטכנולוגיה והחדשנות. אני מקווה מאוד שהידידות הזאת תישמר ותהיה נצורה על ידי אנשי סין וישראל."
ואכן, יש לישראל סיבות רבות לשמר את הידידות עם הכלכלה השניה בעולם. ברדיו הלאומי של סין (CNR) כתבו (בסינית) כיצד סך ייצוא הסחורות מישראל לסין עלה ב-50% ב-2018 ל-4.7 מיליארד דולר, מה שהפך את סין לשוק הייצוא השני בגודלו אחרי ארה"ב. בזמן שהסכם אזור סחר חופשי נרקם בין המדינות וצפוי להכנס לתוקף ב-2020, משרד המסחר הסיני מדווח (בסינית) על עליה של 6.1% בהיקף הסחר, שעומד על 13.92 מילארד דולר. השתתפות חברות סיניות במכרזי תשתיות ובענף הבניה חוסכים למשק הישראלי מיליארדי שקלים בשנה, בעוד עלייה של 51% בתיירים הסינים, וכן בהשקעות בהייטק, ברכישת חברות ובשיתופי פעולה בהשכלה גבוהה ובמחקר מזרימים אליו סכומי עתק.
אל מול ההצלחה הזו, עולים קולות רבים במערכת הביטחון ובתקשורת הישראלית שקוראים לבחון מחדש את יחסיה של ישראל עם בייג'ינג מחשש לפגיעה בביטחון הלאומי. לא מדובר במשהו חדש. עוד ב-2013 התריע ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, מפני מעורבות סינית בתשתיות אסטרטגיות בישראל בשל קרבתה של סין לאיראן ומחשש לפגיעה ביחסים עם ארה"ב. אף על פי כן, הייתה זו מלחמת הסחר שמשמשת בשנה האחרונה כפלטפורמה להאצת המסר והרחבת תפוצתו.
מה שהחל לגלגל את כדור השלג היה כנס שנערך באוגוסט 2018 באוניברסיטת חיפה בראשות מפקד חיל הים בדימוס פרופסור שאול חורב בהשתתפות ראש המטה הימי לשעבר של כוחות הצי האמריקאי, האדמירל גֶרי ראפהד ממכון האדסן השמרני. החשש מפני השקעות אסטרטגיות של סין בישראל עלה שוב, הפעם בקשר לבניית נמל אשדוד וניהול נמל חיפה על ידי חברות סיניות בבעלות ממשלתית. אחד מהבכירים במשלחת האמריקאית אמר שמעורבות סינית שכזו מעלה דאגות בטחוניות באשר לעגינת הצי השישי בחופי ישראל.
היה זה שיעור מאלף בעיתונאות לראות כיצד הידיעה הקצרה על הכנס רוקמת עור וגידים, תוך שהיא קופצת מאתר חדשות אחד לאחר ובשפות שונות ואוספת פרשנויות הולכות ומתקדרות על שיתוף הפעולה בין סין וישראל. אל אפרים הלוי הצטרפו גורמים בכירים ממערכת הבטחון הישראלית כמו ראש השב"כ נדב ארגמן וראש המל"ל מאיר בן-שבת. בביקור בישראל, מקבילו האמריקאי של בן-שבת, ג'ון בולטון, ומזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפאו, הזהירו כי ארה"ב תרסן את יחסיה עם ישראל בשל קרבתה לסין. לפי ידיעה בחדשות 13, הנשיא טראמפ בעצמו הזהיר את נתניהו בעת ביקורו בוושינגטון לחתימה על ההכרה ברמת הגולן. אף כי בתחתית הכתבה נמסר מלשכת ראש הממשלה שמדובר בידיעה כוזבת, היא תורגמה ב-Times of Israel כעובדה ומשם הגיעה לגופי חדשות בסין (בסינית). ב-14 ביוני דווח בהארץ שהסנאט מקדם הצעת חוק "להפציר בממשלת ישראל לקחת בחשבון את ההשלכות הביטחוניות של השקעות זרות בישראל".
כתגובה לאותם קולות, היה חשוב לתקשורת הרשמית הסינית להציג מגמה הפוכה (בסינית), לפיה בזמן שארה"ב מעלה באופן חד צדדי את המתח במלחמת הסחר, "ישראל מתעלמת מארה"ב ומחבקת את ההשקעות הסיניות". בגלובל טיימס 环球网, ברדיו הלאומי של סין (CNR) ובאובסרבר 观察者 ציטטו (בסינית) את ידיעה אחרת של ה-Times of Israel על 120 חברות ישראליות שהשתתפו בכנס השקעות סיני-ישראלי שנתי בסוף מאי בעיר ג'י-נאן שבחבל שאן-דונג. בכתבה נוספת הביאו (בסינית) את נתוני הסחר החיוביים בין סין וישראל כהוכחה לכך ש"ארה"ב לא מצליחה לחסום את סין" ובאחרת הציגו קריקטורה של טראמפ מחזיק לימון וכתבו (בסינית): "ישראל וסין מתקרבות וארה"ב שוב חמוצה".
מהכתבות הללו עולה מסר כפול. ראשית, סין מנסה להרגיע את השוק המקומי לגבי השלכות מלחמת הסחר על כלכלתה, ושנית, היא קוראת למשקיעים וחברות סיניות להמשיך להגיע לישראל. העיתונות הרשמית לא מפסיקה לפרסם מאמרים בשבחה של החדשנות הישראלית ועל הצורך ללמוד ממנה. כך למשל, אחרי ביקור של נשיא סוכנות הידיעות הרשמית סין-חואה 新华社 בישראל בחודש מאי, פורסם בסינית ובאנגלית מאמר מאת עורך אתר האינטרט של הסוכנות על איך סין "חייבת ללמוד את רוח החדשנות הישראלית על בוריה." ועוד, שר המדע והטכנולוגיה הסיני ואנג ג'ה-גאנג 王志刚 שצוטט (בסינית) במעמד חתימה על הקמת פארק חדשנות סיני-ישראלי ענק בשנגחאי כאומר שחדשנות טכנולוגית היא המפתח להעמקת היחסים בין המדינות.
גם אם מלחמת הסחר תסתיים מחר באופן רשמי, המתח ביחסי סין-ארה"ב לא יתפוגג עוד זמן רב, וחברות ישראליות תוכלנה להרוויח הרבה מהרצון הסיני להפחית את התלות הטכנולוגית בארה"ב. ובכל זאת אין להקל ראש בסכנות כמו פגיעה אפשרית ביחסינו עם ארה"ב, בהשתלטות על נכסים אסטרטגיים וריגול. בהחלט יש מקום לדיוני המל"ל בנושא הקמת ועדה או גוף מפקח דוגמת CFIUS האמריקאי על ייצוא והשקעות זרות, בדגש על ייצוא טכנולוגיה דו-שימושית. כמו כן אין להפחית באחריותה של סין בהתנהלות בעייתית מול חברות זרות ובהפרה של כללי ארגון הסחר העולמי בשל המודל של קפיטליזם ממשלתי ופגיעה בקניין רוחני. אך כדי שלא נירה לעצמנו ברגל, עלינו לודא שהשיח נשמר אובייקטיבי, עובדתי ולגופו של עניין כדי להמנע מהישנות מקרים כמו ה"משבר" בנמל חיפה שיצא מפרופורציה, ושכעת מנסים למזער את נזקיו הדיפלומטיים והכלכליים כדי למנוע הישנות משבר הפאלקון וההארפי מתחילת שנות ה-2000.
לעניין זה, התקשורת המקומית בישראל התחילה לאמץ בתדירות הולכת וגוברת את השיח אמריקאי האנטי-סיני, שעד לפני שנה עמד בשוליים והפך ליותר מקובל ככל שמלחמת הסחר התעצמה. שיח זה נע בין "מלחמה קרה חדשה" למלחמה "חמה" בלתי נמנעת בשל "מלכודת תוקידידס", ומתוך חרדה יצר את האווירה המתאימה להערות גזעניות על "מלחמת ציוויליזציות". על בסיס ציוצים, הצהרות ונאומים של בכירי הפוליטיקאים משתי המפלגות, אותם כתבות ותחקירים ישראלים על סין חוטאים בדיוק במה שהתקשורת הסינית עושה בסוקרה את ישראל – הם נשענים ברובם על דיווחים מהתקשורת האמריקאית. הם נעים בין השענות על עובדות לא מבוססות, טעויות ודמגוגיה, ויוצרים בקרב מקבלי החלטות ודעת הקהל בישראל תמונת מצב מעוותת בה סין היא אויבת של ישראל. אמרות כנף כמו "סין הולכת להשתלט על העולם" או "עלינו לבחור צד", נאמרות חדשות לבקרים כאילו חזרנו בזמן 70 שנה.
יחסי סין-ארה"ב הם החשובים ביותר בעולם ויגדירו את המאה ה-21, ובניגוד למלחמה הקרה, שני הצדדים כבר התנסו בטעמם של הרווחים ההדדיים העצומים שבאים משיתוף פעולה ומדחיקת המחלוקות האידאולוגיות. אין זה אומר שחוסר האמון בין המעצמות יעלם אחרי עידן טראמפ וסי ג'ין-פינג. הוא ימשיך להתקיים במקביל לסחר, כפי שקרה אחרי הפגיעה ביחסי המעצמות אחרי מאורעות טיאן-אן-מן לפני 30 שנה בדיוק. עד שנגיע לתום העידן הנוכחי, סין מאותת בבירור שהיא לא מוכנה לוותר על ישראל. האם אנחנו מוכנים לוותר עליה?