עשר שנים – זוהי התדירות בין שלוש רעידות אדמה עוצמתיות שהתרחשו באזורינו. האחרונה התרחשה ב"אביב הערבי" ב-2010, קודמתה באסון התאומים ב-2001, והראשונה בהתפרקות ברית המועצות ב-1991. בכל פעם שהתרחשו, הן יצרו שבר הולך ומתרחב בין הלוח הטקטוני של המזה"ת לבין זה של המערב, אך במקביל פתחו הזדמנויות אסטרטגיות למדינות אחרות למלא מעט מן החלל שנפער. מדינה אחת במיוחד קפצה על ההזדמנות. היחסים של הרפובליקה העממית של סין עם מדינות ערב וצפון אפריקה מעולם לא היו רעים, באופן יחסי, אולם הרפורמות הכלכליות של דנג סיאו-פינג מסוף שנות ה-70 הטו את משקל הכובד הסיני אל עבר המערב על חשבון ערב. כתוצאה מכך, ההשקעות של סין במזרח התיכון הצטמצמו במידה ניכרת הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית. עם זאת, בשלושת העשורים האחרונים, ובמיוחד מתחילת שנות האלפיים, יחסי סין עם מדינות המזה"ת וצפון אפריקה התהדקו.
במספר רב של מאמרים וכתבות ניתן לזהות מגמה בולטת של עליה בחשיבותם האסטרטגית של המזה"ת וצפון אפריקה בעיני בייג'ינג. במבט לאחור אותה חשיבות קיבלה הכרה רשמית בנייר מדיניות (בסינית) מינואר 2016, ששטח את חזונה של ממשלת סין כלפי מדינות המזה"ת וצפון אפריקה, ואפשר לנו הצצה לאינטרסים הסינים ולמדיניותם. במאמר שפורסם באוקטובר האחרון על ידי סגן נשיא האגודה הסינית ללימודי המזרח התיכון וחוקר מטעם מכון שנגחאי למדיניות חוץ ובעיות בינלאומיות (SIIS), לי ווי-ג'יאן (李伟健), נכתב (בסינית) כי מדיניות סין במזה"ת צריכה להתמקד בשלוש נקודות, שמהדהדות בחוזקה גם בסיקור בכלי התקשורת בחודשים האחרונים:
טיפול בנקודות חמות (热点) – נקודות חמות מתייחס לאירועים במזה"ת וצפון אפריקה, שמושכים תשומת לב בינלאומית ומשפיעים על האזור כולו, למשל מלחמת האזרחים בסוריה ומשבר הפליטים. מעניין לציין שה"נקודה החמה" היחידה, המוזכרת בנייר המדיניות בפסקה שלמה, מוקדשת לסכסוך הישראלי-פלסטיני. למרות שרק הפלסטינים ומזרח ירושלים מצויינים בשמם, הפסקה מסתיימת בהצהרה בעד פירוז האזור מנשק גרעיני, וכך לא מאפשרת מקום לספק במי באמת מדובר. נראה כי יש שתי סיבות עיקריות, שגורמות לסין להתרכז בישראל ובסכסוך: ראשית, משתקף בתקשורת הסינית שישראל היא אחד מהגורמים העיקריים לאי היציבות באזור. "העיתון" (澎湃), אתר חדשות בבעלות קבוצת העיתונות בשנגחאי, פרסם כתבה מיוחדת (בסינית) של סוכנות סינחואה לכבוד 70 שנה למדינת ישראל. בכתבה מתואר כיצד מלחמת העצמאות "פתחה תיבת פנדורה" ששינתה את המזה"ת, הכריחה מאות אלפי פלסטינים להפוך לפליטים, וחשוב מכך, לימדה את מדינות האזור שאלימות היא הדרך לפתרון סכסוכים. הם מונים שורה ארוכה של מלחמות, שאותן זוקפים לזכות מלחמת העצמאות הישראלית, כולל מלחמת האזרחים בתימן ומלחמת התורכים בכורדים. הם אומרים שבימינו נפתח עוד מוקד סכסוך עם העברת השגרירות האמריקאית והמלחמה בין ישראל לאיראן בסוריה. שנית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני מצוי בקונצנזוס בינלאומי רחב, ולכן סין מרשה לעצמה להיות מעורבת בו. הטיעון הזה הופיע במאמר משותף מאוקטובר האחרון של סון דה-גאנג (孙德刚) מאונ' שנגחאי ליחסים בינ"ל ויחיא זוביר מביה"ס הגבוה למנהל עסקים במרסיי. על אף שסי ג'ין-פינג מנסה כבר מעלייתו לשלטון ב-2012 למצב את סין כמעצמה עולמית, ידוע כי בסכסוך שאין בו קונצנזוס בין מעצמות העולם, סין תמנע מלגשר בו, כדי להתרחק מכישלון שיכול לפגוע בתדמית זו. בהיבט זה הסכסוך הישראלי-פלסטיני מיוחד בנוף המזרח-תיכוני בזכות אריכות ימיו ובעיקר כי קיים קונצנזוס בינ"ל רחב לפתרון שתי-המדינות. סין הבינה שדרך מעורבות בסכסוך היא יכולה לייצר תשואה גבוהה במינימום סיכון.
דיפלומטיה של מעצמה עם מאפיינים סיניים (中国特色大国外交) - מגמות במערב פוגעות בתהליך הגלובליזציה. בארה"ב פרוטקציוניזם ובדלנות ובאירופה פופוליזם, התחזקות הימין הקיצוני והברקזיט. במצב כמו זה עיני המזה"ת וצפון אפריקה נשואות לכלכלה השניה בעולם, שתיקח על עצמה תפקיד מוביל. לפי סי ג'ין-פינג, שורש הבעיות במזה"ת מצוי בפיתוח כלכלי ומשילות (治理与发展), ולכן השלום יגיע דרך פתרונן. דרך מעורבות זו, סין תוכל לחזק את מעמדה הבינלאומי ולשפר את דעת הקהל הבינלאומית כלפיה. סין רואה את עצמה כגוף המועדף ליישוב סכסוכים במזה"ת וצפון אפריקה. אין לה היסטוריה של קולוניאליזם כמו למדינות המערב, ובניגוד להן הנוכחות הצבאית שלה דלה ומוגבלת. אין לסין אויבים במזרח התיכון, ובניגוד למדינות ערביות או מערביות היא מקובלת על ידי שני הצדדים כמתווכת הוגנת.
ניצחון לשני הצדדים (共赢) - הרעיון של Win-Win הועלה על ידי הנשיא סי במרץ 2013 בפעם הראשונה (בסינית), ומאותו רגע הוא לא הפסיק לקדם אותו על במות בינלאומיות. בלב הדיפלומטיה החדשה של סין רעיון ה"קהילייה של גורל משותף לאנושות" (人类命运共同体), לה מסר של עתיד משותף, בו היחסים בין מדינות לא צריכים להיות מוגדרים לפי משחק סכום אפס. בצד הסיני הרווח בשל יחסים טובים עם מדינות המזה"ת וצפון אפריקה מגיע מאנרגיה ומשאבי טבע, מתמיכה באו"ם, שנותנת גב נגד המערב, ומריסון אסלאם קיצוני, שיכול לזלוג לשטחה. בצד השני הרווח מגיע מקשרי מסחר ענפים וסיוע כלכלי וטכנולוגי, שמתחזקים מיום ליום דרך יוזמת החגורה והדרך, עליה נפרט בהמשך הניוזלטר.
מעורבותה העמוקה של סין בכלכלת העולם מאפשר לה כיום להכתיב מדיניות בתחום זה - או לפחות להיראות כמי שיכולה לעשות זאת. בסוגיות אחרות כמו פוליטיקה, בטחון ודת, כוחה אינו משתווה למעצמות המערב, בדגש על ארה"ב. מדינות המזה"ת וצפון אפריקה "לא לוקחות את סין ברצינות", כדברי לי ווי-ג'יאן, ורק מקוות לקבל ממנה סיוע כלכלי והשקעות. בניוזלטר הקודם כתבנו כיצד סין רוצה לשנות את המצב, ובסוף יוני קיבלנו לכך גם אישרור וגם תאריך גמר ביצוע. בראיון של רפרנס-ניוז (参考消息) עם מנהל המכון ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת צ'ינג-חואה בבייג'ינג, ואולי הוגה הדעות הבכיר ביותר של סין על מדיניות חוץ, יאן סואה-טונג (阎学通), הוא אמר שהעליונות האמריקאית מגיעה לקיצה, והמצב החד-קוטבי של תקופת המלחמה הקרה יתחלף במערכת דו-קוטבית (两极格局), כנראה בתוך חמש שנים. בנאום בועידה המרכזית לענייני חוץ, שהתקיימה בבייג'ינג באותו זמן, סי רק חיזק את יאן ואמר שעל סין להוביל את הרפורמה במשילות העולמית.
לפי הממוצע, נותרו שנתיים לרעידת האדמה הבאה במזה"ת וצפון אפריקה. היכן יהיה המוקד הבא?
Comments